לא אחת, כשאני מדברת עם מטופלים על שיפור דימוי הגוף שלהם, עולה שם התנגדות.
"הרי אל הדיאטנית מגיעים כדי לרדת במשקל לא? "
"אם הצלחתי להגיע לדימוי גוף חיובי למה שאני ארצה לרדת במשקל ולהמשיך בטיפול? "
"למה שתהיה לי בכלל מוטיבציה לטיפול?"
מה זה אומר כשיש לי דימוי גוף חיובי?
אם אני רוצה לפתח דימוי גוף חיובי וכרגע אני לא אוהבת את הגוף שלי, אז אני צריכה לעמוד מול המראה ולהגיד לעצמי בכוח את יפה? אז זהו שלא. ההפך פעולות כאלה רק יוצרות התנגדות ותסכול גדול יותר, כי לשקר לעצמנו זה לא הפתרון.
כדי לענות על זה חשוב להבין מה ההגדרה בכלל של דימוי גוף.
דימוי גוף הוא חלק מהדימוי העצמי שלנו. ודימוי עצמי יכול להיות מוגדר כ "מי אני חושבת שאני בעיני עצמי", האם יש לי זכות להיות שמחה ומאושרת, האם מגיע לי?
כלומר חלק מהדימוי העצמי זה הזכות להיות שמחה, הזכות לטפל בעצמי, להעריך דברים שאולי אני לוקחת כמובן מאליו אבל הם כל כך לא מובנים מאליהם.
הדימוי העצמי מורכב מהזכות לשמוח, הזכות להזין את עצמנו, מעד כמה אני סומכת על צורת המחשבה שלי, עד כמה אני סומכת על עצמי, על היכולת שלי לפתח קשרים עם אנשים, חלק מהפאזל הזה של הדימוי העצמי הוא הדימוי של הגוף שלי, כלומר איך אני תופסת את הגוף שלי וכמה הדימוי הזה לוקח חלק מתוך המכלול של הדימוי העצמי שלי.
למשל, אצל נשים בעלות הפרעות אכילה הדימוי הגופני ממלא את כל המכלול של הדימוי העצמי וככה למשקל, לנראות ולחיצוניות יש אפקט דרמטי וקיצוני ביותר.
לדימוי גוף אין שום קשר למראה הגוף בפועל. אם אנחנו רואים מישהי נורא רזה באינסטגרם למשל ומזה אנחנו מסיקים שדימוי הגוף שלה הוא בריא או חיובי, זו לא חייבת להיות המציאות.
אם הערכה החיצונית של האנשים למראה שלך, לא מתחברת לחוויה הפנימית שלך, זה לא יעזור כמה יגידו לך שאת נראית טוב, אם כשאת עומדת מול המראה, את רואה רק את הפגמים, לא יעזור לי להגיד לך שאת יפה, אם אני לא אעזור לך להתחבר לעצמך באמת בחוויה אמתית של קבלה עצמית, כלום לא יעזור.
דימוי גוף חיובי אומר שאני מצליחה לאהוב את עצמי, למרות שיש חלקים בגוף שלי שאני רוצה לשפר, אני מרגישה קבלה אהבה והערכה עצמית. אני מודה ושמחה על הגוף הקיים שלי, על הבריאות שיש לו, על הפונקציונאליות שלו, האנרגיה שיש בו. אני מאמינה שהגוף שלי ראוי לשרת אותי בעולם הזה, בלי שום קשר לכמה הוא יפה, שמן, רזה, אלא האם בכל מצב של הגוף שלי, גם כשאני עולה כמה קילוגרמים, או גם כשיש לי נשירת שיער מטורפת, או כשהעור מקומט/ מחוצ'קן, האם גם אז הגוף שלי ראוי שאני אטפל בו, שאני אזין אותו, שאני אסתובב איתו בעולם?
האם ההשמנה, הרזיה, הנראות שלי גורמת לי לחשוב עד כדי כך שהגוף שלי לא ראוי?
כשאנשים חושבים שאם יהיה לי דימוי חיובי, אז אני חייבת לאהוב את עצמי ואני חייבת לחשוב שהג'ינס יפה עליי גם אם הוא לא באמת, אבל זו לא המשמעות. אני יכולה לחשוב שהג'ינס לא יושב עליי כל כך יפה, אבל עדיין מעריכה ואוהבת את הגוף שלי למרות שאני רוצה לשפר אותו. הראייה היא ראייה מקבלת ולא שופטת.
אבל רגע, למה דימוי גוף שלילי הוא בכלל דבר בעייתי?
בואו ניקח סיטואציה,
את כמה חודשים אחרי לידה, הולכת עם חברות לים, עם חולצה רחבה כזו, תשאלי את עצמך, מה קורה שם? אולי את אומרת לכולם ואולי אפילו לעצמך ש"ככה נוח לי", אבל אם תפתחי את זה אז תראי שיש שם מעבר לנוחות, אם תחפרי שם אז פתאום אולי יעלו מחשבות כמו "כי לא חזרתי לעצמי, אני עצלנית, אין לי משמעת, אני שמנה, אני פרה, כל מיני עלבונות עצמיים.
העלבונות האלה בעצם בונים שלב אחרי שלב את הדימוי השלילי שלך.
וזה לא רק דימוי גוף שלילי.
הדימוי הגופני הופך פה לדימוי עצמי שלילי.
ופה בדיוק מתחילה הבעיה הגדולה יותר
שמתבטאת גם בתהליך של ירידה במשקל.
הדיבור השלילי הזה והמחשבה השלילית הזו על עצמך
אולי גורמת לך לרצות שינוי, אבל היא גם גורמת לך
לחשוב על עצמך דברים לא טובים:
שאת אחת שמוותרת לעצמה,
שאת עצלנית,
שאת לא בנויה לזה,
שזה האופי שלך,
שתמיד היית כזו,
שאת לא יכולה להשתנות.
ועוד ועוד..
וכמו שבטח שמעת, מחשבות הופכות למילים, למציאות ולעתיד שלך, ומה שאולי אפילו יותר גרוע, זה משפיע גם המשפחה שלך ועל הילדים שלך. אם אמא לא מרוצה מעצמה, לא אוהבת את עצמה, היא גם לא תהיה מרוצה מהבת שלה, תרצה שהיא לא "תעשה את הטעויות שלה". לאט לאט יתחילו להגיע הערות על המשקל, על האכילה, וגם אם זה לא יתבטא בזה,
ההתנהגות של חוסר האהבה העצמית נקלטת מהר מאוד אצל ילדים.
חשוב לי לחדד שאת לא אשמה בזה. זה תהליך חברתי שנקרא "העברה בין דורית"
ואת יכולה לעצור את התהליך הזה אצלך..
דוגמא לאיך שהתהליך הזה משתרש היא הדוגמא הבא:
מכירות את הנשים שחוזרות אחרי שעות עבודה ארוכות בחוץ ובמקום לתת לגוף שלהן לנוח, הן לא מוותרות על הספינינג?
ואז הן גם מקבלות חיזוקים להתנהגות הזו מהסביבה- תגובות כמו "וואו איזה משמעת יש לך",
אבל המשמעת הזאת היא בעצם התעללות בגוף,
כי אם את לא נחה ואוכלת כמו שצריך,
איך את מצפה שהוא ישרת אותך?
כאן הגוף מתחיל לזעוק לעזרה ואת יכולה להרגיש את זה גם בצורה פיזית לפעמים,
אנחנו בוחרות לא להקשיב לו, כי זה מה שהחברה מחדירה לנו שנכון, וזאת תפישה שטחית,
זאת תפישה ששמה בעצם את כל הערך העצמי שלנו על דבר אחד,
"אני מה שהגוף שלי שווה".
שיפור עצמי ורצון להיראות טוב כשהוא מידתי זה דבר חשוב,
הבעיה היא שהפכנו לתרבות שצריך להסתיר בה כל פגם קטן,
זה נהיה לגיטימי להיות חולה כי זה גורם לך לרדת במשקל, משפטים שאני שומעת כמו "עזבי אותי מתזונה שתיתן לי אנרגיה, בריאות טובה אני רוצה לרדת במשקל", וזו בעצם מראה לנזק שתרבות הדיאטה והרזון עושות בחברה. אנשים חושבים שזו משמעת של טיפוח עצמי, אבל זה הרס עצמי.
ולמה בעצם שיפור דימוי הגוף יכול לתרום בכלל לירידה במשקל?
כי כשאני חיובית כלפיי הדימוי שלי וכלפיי הדימוי של הגוף שלי, אני רואה את היתרונות שבו ואת החלקים שלפעמים אני לוקחת כמובן מאליו, בעיניים מעריכות ואוהבות.
אני פתאום רואה את הטיפוח העצמי כחלק מהבריאות שלי, ההרגשה הטובה שלי.
הרצון שלי להקפיד על אכילה מאוזנת ובריאה גדל,
הרצון שלי להתאמן ולהזיז את הגוף מתחזק,
אפילו הרצון שלי שהגוף שלי יהיה יותר חטוב ממה שהוא, הוא מעולה.
אבל יחד עם זאת, השאלה שצריכה להישאל היא, איפה עובר הגבול,
האם בזה תלוי כל הערך והדימוי גוף שלי?
בתהליכי הטיפול שאני מעבירה אני נותנת תרגילים וכלים לעבודה על שיפור דימוי גוף והדימוי עצמי במקביל לתהליך התזונתי ולדעתי יש לזה ערך עצום הן לתהליך והן להעצמה הנשית של המטופלת.
אם התחברת וגם את רוצה לעבוד על דימוי הגוף שלך יחד עם הדימוי העצמי ולהפוך אותם לחיוביים ואוהבים יותר, תוך כדי התהליך,
אני מזמינה אותך להשאיר כאן פרטים,
מבטיחה לחזור אלייך בהקדם 3>
